<h1>ספר עזרת נשים — שער שני</h1>
<h2>דף ה.</h2>
בכל יום מותר לאדם לישא אשה, אפי' בתשעה באב, בין ביום ובין בלילה. אבל לא בשבת ויום טוב, ואפילו בחולו של מועד, אין נושאין נשים, שאין מערבין שמחה בשמחה. והביאו ראיה מן המקרא, דכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. וכתב הר"ם [אישות פ"י הי"ד] שאין נושאין נשים בערב שבת. ומנהג כל הארץ הלזו, לישא בערב שבת. ויש שמאחרין מאד לקדש ולישא סמוך להדלקת נר שבת. ולא יפה הן עושין, וכמה פעמים קבלנו עליהם אני וחכמים רבים.
<h2>דף ז.</h2>
כל אדם צריך [לכתוב] כתובה לאשתו ואחר כך מותר בה. וכתב הר"ם [אישות פ"י ה"ז] שהחתן נותן שכר הסופר. כמה הוא כותב לה, אם היא בתולה כותב לה מאתים דינרין לפחות, ואם בעולה מאה דינרין לפחות. וזה נקרא עיקר כתובה. וכתב הר"ם בחבורו הנקרא פי' המשנה, בכתובות פרק מי שהיה נשוי [פ"י מ"ג], מנה היה אצלם ארבעה דינרין של זהב. וכל מנה הנזכר במשנה, הוא מאה דינרין של כסף, לפי מה שהתבאר בסוף פאה [פ"ח מ"ז]. וכן אמרם ז"ל, מאתים, ושלש מאות, וארבע מאות, וזולת זה ממספרי המאות, וכל דינר זהב היה כ"ה דינרי כסף. וכן פירש הר"ש [כתובות צ"ג ע"א] בפירושו שם משנת מי שהיה נשוי שלש נשים. וכן כל מקום שנאמרה בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת. ותוספת זה הוא (הוא) שאם רצה להוסיף לה, אפי' ככר זהב מוסיף. וחכמים תקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והנה הר"ם ז"ל כתב בחבורו הגדול בהלכות אישות [פ"י ה"ח] אלה המאתים והמנה בדרך אחרת, וזה לשונו, דינרין אלו לא תקנו אותם מן הכסף הנבחר, אלא ממטבע העובר באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחשת, וחלק אחד כסף, עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים של בתולה, חמשה ועשרים דינרי של כסף, ומאה של אלמנה י"ב דינרי ומחצה. ומשקל כל דינר ששה ותשעים שעורות, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שהיה מן הכסף הטהור, בין שהיה ממטבע אותן הימים עכ"ל. אם אין פנאי לאדם לכתוב כתובה מיד, יתן לה מטלטלין כנגד כתובתה.
תקנו חכמים שהנושא אשה בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים. לא יעשה מלאכה, ולא יעסוק בכל דבר, אלא אוכל ושותה ושמח עמה. בין שיהיה בחור, בין שיהיה אלמון. ואם היא בעולה לא יפחות משלשה ימים, משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהיה שמח אף עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון.
<h2>דף ז:</h2>
האשה משנתארסה אסורה לבעל עד שתכנס לחופה. והבא עליה בבית חמיו לוקה מדרבנן, עד שיביאנה אל ביתו ויתיחד עמה. וייחוד זה נקרא כניסה לחופה, ונקרא נשואין בכל מקום. שבע ברכות שצריך לברך בבית החתן קודם נשואין הם אלו, בורא פרי הגפן, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עד עד בא"י יוצר האדם, שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה בא"י משמח ציון בבניה, שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם בא"י משמח חתן וכלה, בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה. וברכת חתנים בעשרה וחתן מן המנין. אירס וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדין היא ארוסה, שאין הברכה עושה נשואין אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים, נשואה גמורה היא, וחוזר ומברך לאחר זמן. הנדה לא תנשא עד שתטהר, ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך.
<h2>דף י.</h2>
וזהו נוסח כתובת גדול הנהוגה בכל מקום המתוקנת בתקון חכמים. בכך בשבת בשמנה ימים לחדש פלוני שנת חמשת אלפים ומאתים לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, איך החתן ר' פלוני בר' פלוני אמר לה למרת פלונית בת ר' פלוני בר' פלוני בתולתא, הואי לי לאנתו כדת משה וישראל. ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין, דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ית נשיהון בקשטא. ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי, ומנדע יתיכי כארח כל ארעא. וצביאת מרת פלונית בתולתא דא, והות ליה לר' פלוני חתן דנא לאינתו. ודא נדוניא דהנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה, בין בכסף וזהב ובגדים ותכשיטין ושמוש ערסא ושאר מטלטלי, סך שומת הכל קבל עליו ר' פלוני בר' פלוני חתן דנא בשלש מאות פרחים זהב טובים ועוברים בהוצאה, שוה הפרח עשרים וארבעה דינרין, ממטבע היוצא היום פה קרפינטראש ממחוז וינישי, ולא תהא כתובה זו ככתובות החוזרות לשליש, אלא שתגבה כל אלו השלש מאות פרחים זהב משלם בלי פחת, בלא שום שבועה קלה וחמורה, ואפילו חרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ואפילו על ידי גלגול, בין בכלה בין במקצתה, בין היא בין יורשיה בין הבאים מכחה, בין ממנו בין מיורשיו בין מהבאים מכחו לעולם. וכך אמר לנא ר' פלוני חתן דנא אחריות וחמר שטר כתבתא דא ונדוניא דא קבלית עלאי ועל ירתאי בתראי דתתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקנאי ודאקנה נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כלהון יהון אחראין וערבאין לכתבתא דא ונדוניא דא, כאחריות וחמר כל שטרי כתבאתא דנהיגין בבנת ישראל, מיומא דנן ולעלם, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מר' פלוני חתן דנא למרת פלונית בתולתא דא אינתתיה, על כל מה דכתיב ומפרש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. וחותם החתן תחלה, ואחריו השושבינין, ואחריהם שאר בני הקהל, ומנהגנו לחתום עשרה או עוד אם אפשר. גם מנהגנו לחתום בכתובה הקרובים, כי אחר שחתמו בה עדי קנין והכשרים להעיד, אין בכך כלום. ובלבד שלא יתכונו הקרובים להעיד ולחתום, ומדברי הר"ם גם כן נלמוד זה ממה שכתב בהלכות עדות מספר שופטים [פ"ה ה"ה]. ואם האשה אינה בתולה, אם היא אלמנה, יש שכותבין ארמלתא. ויש שאין כותבין כלל, ואם היא גרושה, יכתוב גרושתא. ואם חלוצה, יכתוב חלוצתא, ובכל אלה יכתוב, במקום מהר בתוליכי, מהריכי כסף זוזי מאה דחזו ליכי מדרבנן. ואם היא מוכת עץ שכתובתה מנה, יש שנהגו לכתוב בתוך הכתובה אמר לה למרת פלונית מוכת עץ, ויש שנהגו שלא לכתוב. ואם בכתובה צריך קיום יעשה תיבה פלונית או אות פלונית דביני שיטי, או דעל הגרד, או העברת קולמוס דעל תיבה, או אות פלונית עם כל מה דכתיב בשטר כתובה זו שריר וקים. ואין קיום אחר קיום. ויעשה הסופר הכתובה מכתיבה גסה נקראת נפטראט, והקיום גם כן יותר דק מעט.
וזה דבר כתובת יבם. היבם צריך להמתין שלשה חדשים משמת אחיו מאב קודם שייבם. ואעפ"י שבדורות הראשונים, לא היו כותבין שעבוד כתובת יבם, אלא על נכסי הבעל הראשון שנפטר, וכדתנן גבי יבמות [ל"ח ע"א] כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. האידנא תקינו רבנן על נכסי היבם כשאר כל כתובות דעלמא, כדאמרינן [שם ל"ט ע"א] ואי לית ליה מראשון, תקינו רבנן משני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולפיכך נוהגות היום כשאר כל הכתובות.
וזה נסחה, בכך בשבת בכך וכך לחדש פלוני בשנה פלונית שנת כך וכך לבריאת עולם למנינא דרגילנא לממני ביה, במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, איך פלוני בר' פלוני אתא קדמנא, וכן אמר לנא פלוני בר' פלוני אחי דמן אבא הוה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ובר וברת מורית ומחסן ומוקים שמיה בישראל לא שבק. ושבק איתתא דשמה פלונית בת ר' פלוני בר' פלוני, ואנא פלוני דאדכר חזינא ליבומי יתה כדכתוב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה, ואנא במימרא דשמיא איבם יתה כדת משה וישראל. ואפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ית נשהון בקשטא. ויהיבנא ליכי (לה) מהר כסף זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא, דהוו כתיבי בכתבתה דכתב לה אחי בעלה קדמאה. ומזונה וכסותה וספוקה ומנדע יתה כארח כל ארעא. וצביאת מרת פלונית דא, ואתיבמת לר' פלוני דנא דאדכר יבמה, והות ליה לאנתו, בדיל לאוקומי לר' פלוני מיתנא שמא בישראל כדכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ודא נדוניא דהנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה בין בכסף וזהב ובגדים ותכשיטין ושמוש ערסא ושאר מטלטלי, סך שומת הכל קבל עליו ר' פלוני בר' פלוני חתן דנא יבמה בסך פלוני ולא תהא כתובה זו ככתובות החוזרות לשליש, אלא שתגבה כל זה הסך משלם בלי פחת. בלא שום שבועה קלה וחמורה, ואפילו חרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ואפילו על ידי גלגול, בין בכלה בין במקצתה, בין היא בין יורשיה בין הבאים מכחה, בין ממנו בין מיורשיו בין מהבאים מכחו לעולם. וכך אמר לנא ר' פלוני חתן דנא אחריות וחומר שטר כתבתא דא ונדוניא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי, להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקנאי ודאקנה נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כלהון יהון אחראין וערבאין לכתובתא דא ונדוניא דא כאחריות וחמר כל שטרי כתבאתא דנהיגין בבנת ישראל מיומא דנן ולעלם. דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מר' פלוני חתן דנא למרת פלונית דא אנתתיה, על כל מאי דכתיב ומפורש לעילא, במנא דכשר למקניא ביה. ויש שכותבין בכתובת יבמין כסף זוזי מאה דחזו לה מדרבנן, משום דסבירא להו דכתובה דמאה זוזי קא עבדי לה, כמו לאלמנה וגרושה.
<h2>דף י:</h2>
הנושא בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה, מן האירוסין כתובתה מאתים. ואם מן הנשואין, כתובתה מנה. שמשנשאת הרי היא כבעולה. מוכת עץ כתובתה מנה.
<h2>דף יא.</h2>
ומאשר באתי לדבר עליה אומר כי ראיתי פעמים רבות, גם נתפשט המנהג, כשיש לאיש בת מוכת עץ, יבא האב או האם, לפני חכמי הדור, לבקש עדות מהם, על כי הבת היתה מוכת עץ להנצל מכל חשד ויהיו שלשה בית דין. וזה תורף שטר העדות של מוכת עץ. אנחנא בי דינא דחתימי לתתא, במותב תלתא כחדא הוינא, כד אתת קדמנא ר' פלוני בר' פלוני, הדר היום במתא פלונית, או במגדול פלוני. וכדין אמר לנא, ברתי דשמה פלונית נפלה, ואתחבטה על ארעא, ומחת יתה עד דנפלו בתולהא, ואתחזיאו על ארעא. ואחוינן מילתא לנשייא, וחזו נשייא אינון דבדיל ההיא נפילה נפלו בתולהא. ואנחנא בי דינא אציתנא מלוהי דהדין גברא אבוה דעולימתא, ואמרנא ליה לאייתויי קדמנא, הנהו נשייא דחזו פתגמא, ואתו נשייא בקיאתא דחזיין למסמך עלייהו בהדין מילתא, ואמרו קדמנא דאתבררא להון מילתא דנפל בתולהא דברתיה דהדין גברא ר' פלוני בר' פלוני דשמה פלונית, בדיל דאיתחבטא על ארעא ומחת אעא יתה. ובעת מיננא ר' פלוני בר' פלוני אבוהא דעולימתא דאדכרת למכתב ולמחתם ליה הדא מילתא, ואע"ג דהא מילתא דלא צריכא היא, לפום מאי דאלפונא רבנן קדישי שמענא לקליה לפרסומי מילתא, דישראל עמא קדישא ועצת חטאין לית ביניהון, ולמהוי להדין גברא ולעולימתא ברתיה לסהיד כל עידן ועידן דמצטרכי, וכי מינסבא לגברא, אי טעין מידי למידע על פום חתימתנא מה דהיא אמרת, כתבנא וחתמנא ויהיבנא לר' פלוני בר' פלוני, בדיל הדין עולימתא ברתיה דשמה פלונית באויניון מתא דעל רוד'נא נהרא יתבא, ביום פלוני בחדש פלוני שנת חמשת אלפים וכך וכך למן יומא דאתבה עלמא למהוי ליה לראיה ולזכו. והשלשה שהם עדים חותמין. ואם נפלה מן הסלם לארץ או מכבש העליה והיתה מוכת עץ, יכתוב תוך שטר זה, דאתרמי לה דהוה נחתה מן דרגא, ואתרכינת מן דרגא על ארעא, והות מוכת עץ וכו'.
<h2>דף יא:</h2>
בתולה שהיא בוגרת או סומא או אילונית כתובתן מאתים. אבל החרשת והשוטה לא תקנו להם חכמים כתובה. השוטה לא תקנו לה נשואין כלל. החרשת אעפ"י שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתובה. וכן אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי כתובה. ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה. נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתן קיימת, שאם רצה להזיק עצמו ולאבד נכסיו מי הכריחו לזה. חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות, אעפ"י שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום. ואם יקיימו אותן אחר שהבריאו יש להן כתובה מנה. השיאו בית דין את החרש וכתבו לאשתו כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין. אבל השוטה אין ב"ד משיאין אותו. במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תקנו לו נשואין. קטן לא תקנו לו חכמים נשואין, שסופו לבא לידי נשואין גמורין, אבל לקטנה תקנו לה נשואין, אעפ"י שסופה לבא לידי כך, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. כתב הר"ם ב"מ ז"ל [אישות פי"א ה"ו] אין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו אם הביא סימנין. ובארץ הלזו אין משגיחין בדבר זה רבים ולא טוב הדבר לפי מה שנראה לי, עוד כתב הר"ם באישות פרק י"א [ה"ז] קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה, אין לה כתובה. ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה.
<h2>דף לו.</h2>
בתולה שהיא בוגרת או סומא או אילונית כתובתן מאתים. אבל החרשת והשוטה לא תקנו להם חכמים כתובה. השוטה לא תקנו לה נשואין כלל. החרשת אעפ"י שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתובה. וכן אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי כתובה. ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה. נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתן קיימת, שאם רצה להזיק עצמו ולאבד נכסיו מי הכריחו לזה. חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות, אעפ"י שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום. ואם יקיימו אותן אחר שהבריאו יש להן כתובה מנה. השיאו בית דין את החרש וכתבו לאשתו כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין. אבל השוטה אין ב"ד משיאין אותו. במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תקנו לו נשואין. קטן לא תקנו לו חכמים נשואין, שסופו לבא לידי נשואין גמורין, אבל לקטנה תקנו לה נשואין, אעפ"י שסופה לבא לידי כך, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. כתב הר"ם ב"מ ז"ל [אישות פי"א ה"ו] אין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו אם הביא סימנין. ובארץ הלזו אין משגיחין בדבר זה רבים ולא טוב הדבר לפי מה שנראה לי, עוד כתב הר"ם באישות פרק י"א [ה"ז] קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה, אין לה כתובה. ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה.
<h2>דף נד:</h2>
וזהו נוסח כתובת גדול הנהוגה בכל מקום המתוקנת בתקון חכמים. בכך בשבת בשמנה ימים לחדש פלוני שנת חמשת אלפים ומאתים לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, איך החתן ר' פלוני בר' פלוני אמר לה למרת פלונית בת ר' פלוני בר' פלוני בתולתא, הואי לי לאנתו כדת משה וישראל. ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין, דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ית נשיהון בקשטא. ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי, ומנדע יתיכי כארח כל ארעא. וצביאת מרת פלונית בתולתא דא, והות ליה לר' פלוני חתן דנא לאינתו. ודא נדוניא דהנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה, בין בכסף וזהב ובגדים ותכשיטין ושמוש ערסא ושאר מטלטלי, סך שומת הכל קבל עליו ר' פלוני בר' פלוני חתן דנא בשלש מאות פרחים זהב טובים ועוברים בהוצאה, שוה הפרח עשרים וארבעה דינרין, ממטבע היוצא היום פה קרפינטראש ממחוז וינישי, ולא תהא כתובה זו ככתובות החוזרות לשליש, אלא שתגבה כל אלו השלש מאות פרחים זהב משלם בלי פחת, בלא שום שבועה קלה וחמורה, ואפילו חרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ואפילו על ידי גלגול, בין בכלה בין במקצתה, בין היא בין יורשיה בין הבאים מכחה, בין ממנו בין מיורשיו בין מהבאים מכחו לעולם. וכך אמר לנא ר' פלוני חתן דנא אחריות וחמר שטר כתבתא דא ונדוניא דא קבלית עלאי ועל ירתאי בתראי דתתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקנאי ודאקנה נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כלהון יהון אחראין וערבאין לכתבתא דא ונדוניא דא, כאחריות וחמר כל שטרי כתבאתא דנהיגין בבנת ישראל, מיומא דנן ולעלם, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מר' פלוני חתן דנא למרת פלונית בתולתא דא אינתתיה, על כל מה דכתיב ומפרש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. וחותם החתן תחלה, ואחריו השושבינין, ואחריהם שאר בני הקהל, ומנהגנו לחתום עשרה או עוד אם אפשר. גם מנהגנו לחתום בכתובה הקרובים, כי אחר שחתמו בה עדי קנין והכשרים להעיד, אין בכך כלום. ובלבד שלא יתכונו הקרובים להעיד ולחתום, ומדברי הר"ם גם כן נלמוד זה ממה שכתב בהלכות עדות מספר שופטים [פ"ה ה"ה]. ואם האשה אינה בתולה, אם היא אלמנה, יש שכותבין ארמלתא. ויש שאין כותבין כלל, ואם היא גרושה, יכתוב גרושתא. ואם חלוצה, יכתוב חלוצתא, ובכל אלה יכתוב, במקום מהר בתוליכי, מהריכי כסף זוזי מאה דחזו ליכי מדרבנן. ואם היא מוכת עץ שכתובתה מנה, יש שנהגו לכתוב בתוך הכתובה אמר לה למרת פלונית מוכת עץ, ויש שנהגו שלא לכתוב. ואם בכתובה צריך קיום יעשה תיבה פלונית או אות פלונית דביני שיטי, או דעל הגרד, או העברת קולמוס דעל תיבה, או אות פלונית עם כל מה דכתיב בשטר כתובה זו שריר וקים. ואין קיום אחר קיום. ויעשה הסופר הכתובה מכתיבה גסה נקראת נפטראט, והקיום גם כן יותר דק מעט.
וזה דבר כתובת יבם. היבם צריך להמתין שלשה חדשים משמת אחיו מאב קודם שייבם. ואעפ"י שבדורות הראשונים, לא היו כותבין שעבוד כתובת יבם, אלא על נכסי הבעל הראשון שנפטר, וכדתנן גבי יבמות [ל"ח ע"א] כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. האידנא תקינו רבנן על נכסי היבם כשאר כל כתובות דעלמא, כדאמרינן [שם ל"ט ע"א] ואי לית ליה מראשון, תקינו רבנן משני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולפיכך נוהגות היום כשאר כל הכתובות.
וזה נסחה, בכך בשבת בכך וכך לחדש פלוני בשנה פלונית שנת כך וכך לבריאת עולם למנינא דרגילנא לממני ביה, במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, איך פלוני בר' פלוני אתא קדמנא, וכן אמר לנא פלוני בר' פלוני אחי דמן אבא הוה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ובר וברת מורית ומחסן ומוקים שמיה בישראל לא שבק. ושבק איתתא דשמה פלונית בת ר' פלוני בר' פלוני, ואנא פלוני דאדכר חזינא ליבומי יתה כדכתוב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה, ואנא במימרא דשמיא איבם יתה כדת משה וישראל. ואפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ית נשהון בקשטא. ויהיבנא ליכי (לה) מהר כסף זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא, דהוו כתיבי בכתבתה דכתב לה אחי בעלה קדמאה. ומזונה וכסותה וספוקה ומנדע יתה כארח כל ארעא. וצביאת מרת פלונית דא, ואתיבמת לר' פלוני דנא דאדכר יבמה, והות ליה לאנתו, בדיל לאוקומי לר' פלוני מיתנא שמא בישראל כדכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ודא נדוניא דהנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה בין בכסף וזהב ובגדים ותכשיטין ושמוש ערסא ושאר מטלטלי, סך שומת הכל קבל עליו ר' פלוני בר' פלוני חתן דנא יבמה בסך פלוני ולא תהא כתובה זו ככתובות החוזרות לשליש, אלא שתגבה כל זה הסך משלם בלי פחת. בלא שום שבועה קלה וחמורה, ואפילו חרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ואפילו על ידי גלגול, בין בכלה בין במקצתה, בין היא בין יורשיה בין הבאים מכחה, בין ממנו בין מיורשיו בין מהבאים מכחו לעולם. וכך אמר לנא ר' פלוני חתן דנא אחריות וחומר שטר כתבתא דא ונדוניא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי, להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקנאי ודאקנה נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כלהון יהון אחראין וערבאין לכתובתא דא ונדוניא דא כאחריות וחמר כל שטרי כתבאתא דנהיגין בבנת ישראל מיומא דנן ולעלם. דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מר' פלוני חתן דנא למרת פלונית דא אנתתיה, על כל מאי דכתיב ומפורש לעילא, במנא דכשר למקניא ביה. ויש שכותבין בכתובת יבמין כסף זוזי מאה דחזו לה מדרבנן, משום דסבירא להו דכתובה דמאה זוזי קא עבדי לה, כמו לאלמנה וגרושה.
<h2>דף נז.</h2>
וזה נוסח כתובה דאירכסא. בכך בשבת ביום פלוני לחדש פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם, למנינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית היושבת על נהר פלוני, איך ר' פלוני בר' פלוני בא לפנינו, ואמר אלינו דעו רבותי כי זה כמה ימים ושנים נשאתי את אשתי פלונית בת ר' פלוני בר' פלוני בקדושין וכתובה כתקון חכמים. וכתבית לה בההיא זימנא דנסיבנא לה, כתובה מכסף זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא מהר בתולתא, וכך וכך תוספת. וכתבית לה שעבוד על נכסי כדחזי, והשתא אירכס ליה ההוא שטרא דכתובה דכתבית לה בעידן נשואין, אכלוהו עכברי או אתגנב או איתביד או אתקרע ולא ידענא היכן הוא, ואמור רבנן אסור לאדם לשהות עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה. רציתי לחדש לה הכתובה דאירכסא, ושעבדתי לה כל נכסי לה כאשר היו משועבדים לה בכתובתה הראשונה, ואנא במימרא דשמייא אפלח ואזן ואוקיר ואפרנס יתיכי לכי כהלכת גוברין יהודאין, דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ית נשיהון בקשטא. ויהיבנא ליכי מהריכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא, ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ומנדע יתיכי כאורח כל ארעא וכו'. ואחריות וחומר כתובתא (דע) [דא] ונדוניא דא, קבלית עלי ועל ירתאי בתראי, להתפרעא מכל שפר ארג נכסין, וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקנאי ודאקנה, נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כלהון יהון אחראין וערבאין לכתובתא דא ונדוניא דא וכו', והשתא כתיבנא קדמיכון הדין כתובה, חלופי ההיא דאירכסא, דתהוי הך כתובה במקומה, ככל זה הסך הנזכר ככל דיני הראשונה וככל שעבודיה ככל חקותיה וככל משפטיה וכו' בנסח הכתוב בשאר כתובות. וקנינא מר' פלוני בר' פלוני למרת פלונית בת ר' פלוני אנתתיה, על כל מה דכתיב ומפרש לעילא, במנא דכשר למקניא ביה וכו', עכ"ל נסח כתובה דאירכסא.
הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או כתב לה ואבד שטר הכתובה, או מחלה כתובתה לבעלה, או מכרה לו, צריך שיחזור ויכתוב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה. שאמרו חכמים, אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. ושניהם מחוייבים לבא לבית דין או לפני זקני העיר ההיא, מעכשו שהוא ידוע ומפורסם שהוא בעלה והיא צלעתו ואין ביניהם מחלוקת כלל, ואומר הבעל "רבותי הריני מודיע אתכם שאשתי זאת שנשאתיה כדת משה וישראל בקדושין וכתובה והרי היא נשואה אלי מזמן פלוני ועכשו נאבדה כתובתה שעשיתי לה לשעבר ומאשר ידעתם רבותי שאסור לאדם לשהות את אשתו בלא כתובה אפי' שעה אחת ואיני רוצה לעמוד באסור זה אני מתחנן לפני מעלת כבודכם שתחדשו ותעשו לנו כתובה אחרת". ויש מי שאומר שמחדשין לה כתובה מזמן שני, כדי שלא תטרוף לקוחות שלא כדין, כדרך שטר אחר דאירכס. ויש מי שאומר שאין זה דומה לשטר, כי האשה הכל יודעין שהיא אשתו, ושהיא נשואה לו מאותו הזמן שנשאת לו, ויש כמה עדים שמעידין בזמן הנשואין, ובודאי כל הנשאת יש לה כתובה, וזו הואיל וידוע בעדים, הזמן שנשאת לו, מאותו העת נכסיו משועבדים לה, ואין בזה חשש כלל דאתיא למטרף לקוחות שלא כדין, וודאי בדינא היא טורפת.
<h2>דף צ.</h2>
בתולה שהיא בוגרת או סומא או אילונית כתובתן מאתים. אבל החרשת והשוטה לא תקנו להם חכמים כתובה. השוטה לא תקנו לה נשואין כלל. החרשת אעפ"י שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתובה. וכן אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי כתובה. ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה. נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתן קיימת, שאם רצה להזיק עצמו ולאבד נכסיו מי הכריחו לזה. חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות, אעפ"י שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום. ואם יקיימו אותן אחר שהבריאו יש להן כתובה מנה. השיאו בית דין את החרש וכתבו לאשתו כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין. אבל השוטה אין ב"ד משיאין אותו. במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תקנו לו נשואין. קטן לא תקנו לו חכמים נשואין, שסופו לבא לידי נשואין גמורין, אבל לקטנה תקנו לה נשואין, אעפ"י שסופה לבא לידי כך, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. כתב הר"ם ב"מ ז"ל [אישות פי"א ה"ו] אין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו אם הביא סימנין. ובארץ הלזו אין משגיחין בדבר זה רבים ולא טוב הדבר לפי מה שנראה לי, עוד כתב הר"ם באישות פרק י"א [ה"ז] קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה, אין לה כתובה. ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה.
מאשר נתפשט המנהג ברוב מקומות הארץ הזאת פרווינצאה, ואוינוין בכללה, להשיא אשה לבן הקטן, ולעשות לו כמשפט האיש הגדול בכל עניניו, הן בענין הקדושין, הן בענין ברכות ארוסין ונשואין, הן בענין הכתובה, ואחר שהגדיל והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, יחדשו נשואין אחרים הנקראים רינוץ. ובהקימי ישיבה לתלמידים בעיר אויניון בפרט כמה שנים, הייתי בנשואין השניים ההם פעמים רבות לא אדע מספרם. ויש מחכמי העיר ההיא היו אומרים ישוב ויקדש החתן פעם שניה, ויברך המברך שבע ברכות עוד, זולת הברכות שברכו עליו בעודו קטן. ויש מהחכמים אומרים יקדש החתן ויתן קדושין לאשתו, אבל לא יברך המברך שבע ברכות. ויש מהם אומרים יברכו שבע ברכות, אבל אין צריך לחתן לתת קדושין. והיה מחלוקת גדולה ביניהם, ולו היה המחלוקת הזה פעם אחת או שתים החרשתי, אבל חי נפשי היה שם ובמקומות אחרים כמה פעמים רבו מלמנות. והאמת כי אני כבר גליתי דעתי בכל הקבוצים ההם, ואמרתי שלא ראינו לרי"ף ולר"ם ולרבינו יוסף אבן מגש ז"ל ולא לגאונים אחרים יצריכו כל כך כפי מה שהם אומרים ומנהיגים אל העם, אם לא לקיים הקטן שהגדיל כתובת אשתו כפי מה שיראה מן ההלכה השנויה בכתובות בשלהי פרק הכותב לאשתו דין וכו' במשנה קטן שהשיאו אביו, כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה.
וכתב ר' אברהם מההר בפירושו למסכת כתובות גבי משנה זו. זה לשונו. ומדקאמר במתניתין שעל מנת כן קיימה. כלומר שבא עליה משהגדיל. שמע מינה דקטן שהשיאו אביו, או נשא הוא מעצמו, אינו צריך כשיגדיל, אלא שיתיחד עמה בפני שני עדים, ואין צריך שום דבר אחר. וכתובתה קיימת ממנה או ממאתים. ואם ירצה לקיים לה כל מה שכתב לה כשהיה קטן יקנו ממנו שני עדים שהוא משעבד עכשו כל נכסיו מסך כך וכך שכתב לה בכתובתה כשהיה קטן, וכל התנאים הכתובים בכתובה הוא מקיים ומשעבד כל נכסיו לאותן התנאים, ואין צריך שום דבר אחר, ולא לחזור ולברך פעם אחרת, הואיל וברכו על הנשואין משכבר. ולא מבעיא נשואי קטן שלא אמרו חכמים בשום מקום שיהא אסור, אלא שלא תקנו חכמים נשואים לקטן כדאיתא פרק חרש [יבמות קי"ב ע"ב], ותנן ביבמות פרק האשה שהלך בעלה וכו' [צ"ו ע"ב] שאשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום. ומפני שלא תקנו לו חכמים נשואין, אין ראוי להשיאו. אבל איסורא לא רמו רבנן בנשואיו בשום דוכתא. אלא אפילו חופת נדה, דאיכא איסורא כדאמרינן בפרק קמא, וחופתה אינה חופה, והרי היא עדין כארוסה, כאשר בארנו פרק אעפ"י, אם ברך ברכת חתנים באותה חופה האסורה ואינה כלום, אינו חוזר ומברך כשתטהר. וטעמא דמילתא דהני ברכות דנשואין לאו ברכת הנאה, ולאו ברכת המצות נינהו, דבהני ברכות אם בירכן וחישב ליהנות ולא נהנה, כגון שנפלו פירות וכיוצא בהן מידו ונשאום [הרוחות] או אבדו, או חשב לעשות המצוה ולא עשאה כראוי ולא יצא ידי המצוה, חייב לברך שנית כשיהנה או כשיעשה המצוה כראוי ויפטר מאותה מצוה. כדאיתא בירושלמי [ברכות פ"ו ה"א] בהדיא אהין דנסיב עגולא ונפל מידוי מברך עליה תנינות. והביא הר"ם בברכות פרק ד' [ה"י] ואמר נטל אוכל וברך ונפל מידו ונשרף, או שטפו נהר, נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אעפ"י שהוא מאותו המין. אבל ברכות אלו דנשואין הם ברכות שתקנו חכמים בעת הנשואין דרך שבח והודאה לשם כדי שייראו מלפניו. והואיל וברכו הברכות בנשואין שהשיאוהו כשהיה קטן, אעפ"י שעשו בזמן ובשעה שאינן כלום, כבר יצאו ידי ברכות שתקנו חכמים, שהחכמים תקנו ברכות אלו, בעת שיאספו רבים שיתכוונו לזווג זיווג דרך שבח והודאה לשם כדי שייראו מלפניו עכ"ל הרב מההר, וטעמא דמסתבר הוא.
וזהו נוסח קיום כתובת קטן שמקיים אחר שהגדיל. וראיתי כמה פעמים לכתבו בסוף הכתובה שעשה בעודו קטן, אחר שייחדוהו בפני עדים, אם יש בכתובה הראשונה מקום פנוי. בפנינו עדים חתומי מטה בא ר' פלוני בר' פלוני, וכך אמר אלינו, היו עלי עדים נאמנים, וכתבו בכל לשון של זכות, כי הנה אמת והנה נכון, שאדני אבי ר' פלוני בר' פלוני השיא אלי כשהייתי קטן פלונית בת ר' פלוני בר' פלוני, ועשיתי לה כתובה עשויה כתקון חכמים, ושעבדתי נכסי לה בסך פלוני כמו שכתוב בכתובתה. ועכשו שאני גדול, קיימתיה וגדלתי עמה. ובהיות הדין נותן שאין כתובתה עלי אלא עד מאתים זוז, איני רוצה שתפסיד ממה שהביאה אלי, וממה שכתבתי לה בכתובתה אפילו פרוטה, על כן היו עלי עדים, וקנו ממני בקנין גמור, וכתבו בכל לשון של זכות וחתמו, ותנו לה לפלונית אשתי הנזכרת, שאני משעבד לה מעכשו כל נכסי דקנאי ודאקנה, בסך פלוני שכתבתי לה בכתובתה כשהייתי קטן, גם אני משעבד כל נכסי מעכשיו לקיים כל התנאים הכתובים בכתובה העשויה כתקון חכמים. כל אלה הדברים שמענו אנחנו עדים חתומי מטה, מפי ר' פלוני בר' פלוני הנזכר, וקנינא מיניה למרת פלנית בת ר' פלוני בר' פלוני הנזכרת, על כל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני בחדש פלוני שנת פלונית לפרט האלף הששי ליצירה למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית, כתבנו ונתננו למרת פלונית הנזכרת, להיות לה ולבאים מכחה, לעדה לראיה ולזכות לכל עת וזמן שיצטרך, וחתמנו שמותינו פה, וחותמין שני עדים כשרים להעיד.
<h2>דף צג.</h2>
כל אדם צריך [לכתוב] כתובה לאשתו ואחר כך מותר בה. וכתב הר"ם [אישות פ"י ה"ז] שהחתן נותן שכר הסופר. כמה הוא כותב לה, אם היא בתולה כותב לה מאתים דינרין לפחות, ואם בעולה מאה דינרין לפחות. וזה נקרא עיקר כתובה. וכתב הר"ם בחבורו הנקרא פי' המשנה, בכתובות פרק מי שהיה נשוי [פ"י מ"ג], מנה היה אצלם ארבעה דינרין של זהב. וכל מנה הנזכר במשנה, הוא מאה דינרין של כסף, לפי מה שהתבאר בסוף פאה [פ"ח מ"ז]. וכן אמרם ז"ל, מאתים, ושלש מאות, וארבע מאות, וזולת זה ממספרי המאות, וכל דינר זהב היה כ"ה דינרי כסף. וכן פירש הר"ש [כתובות צ"ג ע"א] בפירושו שם משנת מי שהיה נשוי שלש נשים. וכן כל מקום שנאמרה בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת. ותוספת זה הוא (הוא) שאם רצה להוסיף לה, אפי' ככר זהב מוסיף. וחכמים תקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והנה הר"ם ז"ל כתב בחבורו הגדול בהלכות אישות [פ"י ה"ח] אלה המאתים והמנה בדרך אחרת, וזה לשונו, דינרין אלו לא תקנו אותם מן הכסף הנבחר, אלא ממטבע העובר באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחשת, וחלק אחד כסף, עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים של בתולה, חמשה ועשרים דינרי של כסף, ומאה של אלמנה י"ב דינרי ומחצה. ומשקל כל דינר ששה ותשעים שעורות, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שהיה מן הכסף הטהור, בין שהיה ממטבע אותן הימים עכ"ל. אם אין פנאי לאדם לכתוב כתובה מיד, יתן לה מטלטלין כנגד כתובתה.
<h2>דף ק:</h2>
בתולה שהיא בוגרת או סומא או אילונית כתובתן מאתים. אבל החרשת והשוטה לא תקנו להם חכמים כתובה. השוטה לא תקנו לה נשואין כלל. החרשת אעפ"י שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתובה. וכן אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי כתובה. ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה. נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתן קיימת, שאם רצה להזיק עצמו ולאבד נכסיו מי הכריחו לזה. חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות, אעפ"י שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום. ואם יקיימו אותן אחר שהבריאו יש להן כתובה מנה. השיאו בית דין את החרש וכתבו לאשתו כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין. אבל השוטה אין ב"ד משיאין אותו. במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תקנו לו נשואין. קטן לא תקנו לו חכמים נשואין, שסופו לבא לידי נשואין גמורין, אבל לקטנה תקנו לה נשואין, אעפ"י שסופה לבא לידי כך, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. כתב הר"ם ב"מ ז"ל [אישות פי"א ה"ו] אין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו אם הביא סימנין. ובארץ הלזו אין משגיחין בדבר זה רבים ולא טוב הדבר לפי מה שנראה לי, עוד כתב הר"ם באישות פרק י"א [ה"ז] קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה, אין לה כתובה. ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה.
